ירושלמי- מוציא שם ודיני ממונות

בפרשת "מוציא שם רע" התורה מלמדת שכאשר הבעל הוציא שם רע על אשתו שהיא לא בתולה כי זינתה תחתיו, מבררים האם הבעל משקר, ואז עונשו מלקות וקנס מאה סלע, או שמא צדקו דבריו, ודינה בסקילה, וגם כמובן הפסידה כתובתה.

במשנה (סנהדרין פרק א) נחלקו התנאים באיזה הרכב דנים את המוציא שם רע. רבי מאיר אומר שדנים אותו בשלושה דיינים, כדיני ממונות, וחכמים אומרים: "מוציא שם רע בעשרים ושלושה, מפני שיש בו דיני נפשות". פירוש: אמנם מדובר כאן על דיני ממונות של הפסד כתובתה, אבל יש לתביעה זו זיקה לדיני נפשות, שכן העניין יכול להתגלגל לסקילת האשה.

בבבלי (שם ח ע"ב) מקשים על דברי חכמים: "וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי?!". הרי כרגע מדובר בדיני ממונות, וזה לא משנה שיש בסיפור זה גם אפשרות של התפתחות לדיני נפשות.

לשיטת הבבלי, השיטה המובנת והפשוטה יותר היא שיטת רבי מאיר, המפרידה בין דיני ממונות של הבעל לבין דיני נפשות של האשה והעדים. כל דיון נידון בפני עצמו, ואם כרגע הדיון הוא ממוני, אז הוא שייך להרכב של ממונות.

בירושלמי הדיון כאן הוא הפוך. כך לשון הירושלמי:

"רבי מנא אמר בנערה מאורסה פליגי: רבי מאיר אומר מפסדת כתובתה בשלשה ונסקלת בעשרים ושלשה. וחכמים אומרים מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה, אבל במוציא שם רע כל עמא מודו מקום שהעדים נסקלין שם הבעל לוקה ונותן מאה סלע.

אמר ליה רבי יוסי בי רבי בון... במוציא שם רע פליגי: רבי מאיר אומר הבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה והעדים נסקלין בעשרים ושלושה, ורבנין אמרין מקום שהעדים נסקלין שם הבעל לוקה ונותן מאה סלע, אבל בנערה מאורסה כל עמא מודו מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה."

בירושלמי ההבנה הפשוטה יותר היא דעת חכמים.

כיון שיש בדיון זה צד נפשות, של האשה אם זינתה או של העדים אם יוזמו, לכן כל הדיון הזה ראוי להיות בעשרים ושלושה כדיני נפשות. רבי מאיר מחדש לגבי חלק מסויים מן הדיון הזה, שאותו יש לדון בפני עצמו בהרכב של שלושה. אבל ההבנה הפשוטה - גם לרבי מאיר - שכל הדיון הוא בהרכב של נפשות, כולל הדיונים הממוניים שבו.

לסיכום, המבט בבבלי הוא מבט מפריד. ממון לחוד ונפשות לחוד. ובירושלמי המבט הוא מבט מאחד, שבו כל הדיון כולו הוא אחד, וכיון שמעורב בו דיני נפשות הוא נידון בהרכב של נפשות.